אהבה עצמית: מה זה, למה זה חשוב ואיך עושים את זה?

"אני אוהב את סבא ואת סבתא אני אוהב את אחותי,אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי".

כולנו מכירים את מילות השיר שכתב יהונתן גפן, ומזמזים אותן בהנאה. אבל מה זה בכלל אומר אהבה עצמית? המשמעות של אהבה עצמית היא לתת חשיבות גדולה לצרכים שלנו ולרווחה הגופנית והנפשית שלנו, או במילים פשוטות: לדאוג לכל מה שמגיע לנו. מחקרים מראים שאהבה עצמית חשובה לבריאות הנפשית והפיזית, ולהפחתת דכאון וחרדה. הרבה טועים וחושבים שאהבה עצמית משמעותה לחשוב על עצמינו שאנחנו הכי מדהימים, חכמים, יפים וכו'. אז זהו, שלא. אהבה עצמית אומרת שאנחנו שלמים עם מי שאנחנו, ומקבלים את עצמינו על היתרונות והחסרונות שבנו.

למרות חשיבותה הרבה, לא תמיד היא מגיעה כל כך בקלות. לחלקינו יש נטייה לבחון ולהתעסק בכל פגם וחסרון בעצמינו. לעומת זאת, כשמדובר באנשים שאנחנו אוהבים, איכשהו יותר קל לנו לקבל אותם, על המעלות והחסרונות שלהם, עם הרבה פחות שיפוט. למה הכוונה? הנה דוגמה לשיח שמתנהל בראש של כל כך הרבה מאיתנו, אבל רק כלפי עצמינו: "איזו טיפשה אני! איך עשיתי את זה? אני ממש גרועה…" או "אני לא מבין למה אני לא מצליח פשוט לעשות את זה. מה הסיפור שלי?".

מוכר? עצרתם פעם לבדוק איך האמירות האלו משפיעות עליכם?

כדי להבין, בואו ניקח כדוגמה ילד קטן שמשחק ומנסה לבנות מגדל מקוביות. הוא משחק בהנאה ובריכוז, עד שפתאום המגדל קורס ומתפרק. איך נגיב לאותו ילד? אם נצעק עליו "איך עשית את זה?! אתה ממש גרוע בבניית מגדלים!", כנראה שהוא יבכה, יסתגר ולא ירצה להמשיך לשחק. אבל אם ניגש אליו ברוך, נתעניין בו ונשאל מה קרה, סביר שירצה לנסות שוב עד שיצליח. אני מניחה שהתגובה הראשונה עוררה בכם זעזוע, והתגובה השנייה היא הרבה יותר אינטואיטיבית. לפחות כשזה כלפי ילדים, אבל מה עם עצמינו?

אז הנה הנקודה: הילד הזה קיים בתוכנו בתור מבוגרים, ומשפיע על התגובות שלנו. כשאנחנו כועסים וביקורתיים כלפי עצמינו, התגובה שלנו לרוב תהיה להסתגר ולהימנע. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים כלפי עצמינו ברוך ובאמפתיה, שם מתאפשרת למידה והתקדמות.

אז בפעם הבאה שאתם חווים קושי או לא מצליחים לעשות משהו שהתכוונתם, עצרו, שימו לב לשיח הפנימי שלכם, ותחשבו על אותו ילד. חשבו מה באמת הוא צריך כדי להצליח במה שרצה, היו אמפתיים כלפיו והבינו את הקושי שלו. התבוננות כזו תאפשר לכם להיות מודעים לצרכים שלכם, ולהגיע למטרות בדרך של כבוד כלפי עצמיכם, וכן… אהבה עצמית.

הנה דוגמה מעולם הדיאטות: מי שהתנסה בדיאטה, בוודאי מכיר את המצב שפתאום מנשנשים משהו בין הארוחות. בשיח פנימי שיפוטי תעלה מחשבה של "למה לקחתי את זה ולא יכולתי להתאפק? אני ממש חלש אופי!", ומכאן יצופו רגשות שליליים כמו תסכול ואשמה, שלא יקדמו אותנו. אבל אם נחשוב על תגובה אמפתית, כמו "מאיזו סיבה רציתי לאכול את זה? מה רציתי להשיג דרך האכילה?", ונשאל את השאלה הזו בסקרנות אמיתית ולא בשיפוטיות, יגיעו תשובות שיעזרו להתקדם. למשל, הייתי רעב ואולי היה עדיף שאקדים את ארוחת הצהריים. או: הרגשתי שאני צריך הפסקה מהעבודה, והאוכל היה רק תירוץ לכך. התחושה תהיה אחרת לגמרי.