אוסטיאופורוזיס היא מחלה שגורמת לירידה חמורה בצפיפות העצם ובעקבות כך עלייה בסיכון לשברים. המילה אוסטיאופורוזיס מקורה ביוונית (אוסטיאו = עצם, פורוזיס = חללים). אכן מתרחש שינוי במבנה העצם כאשר נפח החללים בתוך העצם גדל על חשבון המסה המוצקה שלו.
אוסטיאופניה (Osteopenia) היא מצב פתולוגי שמתבטא בירידה מתונה של צפיפות העצם. זהו, לרוב, שלב מקדים למחלת האוסטיאופורוזיס. המשמעות המילולית של המילה היא "חוסר עצם".
מעריכים ש-400,000 אנשים סובלים בישראל מירידה בצפיפות העצם (אוסטיאופורוזיס ואוסטיאופניה).
רוב החולים במחלה הם, למעשה, חולות. אחת מתוך שלוש נשים שגילה מעל חמישים לוקה בירידה חמורה בצפיפות העצם (אוסטיאופורוזיס) וביחד כ-145,000 חולות בישראל.
למה זה קורה?
צפיפות העצם נקבעת על ידי איזון הפעילות של שני סוגי תאים: תאים בוני עצם (Osteoblasts) ותאים מפרקי עצם (Osteoclasts). במהלך החיים חל תהליך מתמיד של בנייה ופירוק העצם, תהליך המכונה "שיחלוף". בנשים, עד גיל 35 בערך, סיכום הפעילות חיובי, כלומר, התאים בוני העצם "גוברים" על התאים מפרקי העצם ולכן צפיפות העצם עולה עם הגיל באופן מתון. משנות השלושים המאזן מתהפך וצפיפות העצם של האישה מתחילה לרדת. הירידה היא בקצב של 0.75 – 1.0 אחוזים בשנה, ולאחר גיל המעבר, קצב הירידה השנתית מתגבר ומגיע לכדי 3-2 אחוזים. אצל גברים הירידה בצפיפות העצם מתחילה אחרי גיל 40 בקצב קבוע של כ- 0.4 אחוזים בשנה. לפיכך חשובה ביותר רמת צפיפות השיא. ככל שרמה זו תהיה גבוהה, גובר הסיכוי שלמרות הירידה המתרחשת עם הגיל והשינויים ההורמונאליים, האישה לא תגיע לדרגת צפיפות עצם המוגדרת אוסטיאופורוזיס.
מספר גורמים נחשבים כגורמי סיכון לאוסטיאופורוזיס:
- ירידה ברמת האסטרוגן – בדרך כלל מתרחשת באופן טבעי סביב גיל המעבר אך עלולה להתרחש בגיל צעיר יותר כתוצאה מניתוח כריתת שחלות, ניתוח עיקור או הפסקה ממושכת של הווסת מלבד הריון (Amenorrhea).
- שברים קודמים בעמוד השדרה, פרק הירך או שורש כף היד.
- אוסטיאופורוזיס במשפחה.
- מבנה גוף רזה.
- תזונה לא מאוזנת. צריכה בלתי מספקת של סידן, ויטמין D ומינרלים חיוניים נוספים.
- מחלות נלוות – פעילות יתר של בלוטת התריס (Hyperthyroidism), מחלות כבד, אנורקסיה.
- שימוש ממושך בתכשירים סטרואידיים.
- העדר פעילות גופנית.
- עישון ו/או צריכה מוגברת של אלכוהול.
- רמות נמוכות של טסטוסטרון (בגברים).
איך מאבחנים?
את מחלת האוסטיאופורוזיס ניתן לאבחן ע"י מדידת מסת העצם בשיטה המכונה "דנסיטומטריה" (DEXA), המחשבת את מסת העצם הקיימת. תוצאת המדידה נרשמת במחשב בהשוואה לרמה ממוצעת של צפיפות העצם של אנשים באותו הגיל ושל נבדקים בגיל צעיר, ברמת שיא של צפיפות. ניתן לאבחן את המחלה גם על ידי בדיקות דם ושתן שונות המצביעות על בנייה והרס של העצם.
מהו הטיפול התרופתי?
התרופות לאוסטיאופורוזיס נחלקות לכמה קבוצות:
Bisphosphonates (Alendronate, Risendronate, Atidronate)
התכשיר הנפוץ בקבוצה זו הוא Alendronate. הפעילות הפרמקולוגית של התרופות הללו היא עיכוב התאים מפרקי העצם (Osteoclasts). כדי להבטיח יעילות, הטיפול בביספוספונטים מחייב צריכה נאותה של סידן ומינרלים נוספים חשובים.
בצד יעילות מוכחת להעלאת מסת העצם והקטנת שכיחות שברים, יש לתרופות מהקבוצה הזו מגבלות בשימוש ותופעות לוואי כגון פגיעה ברירית הוושט, בחילה, צרבת, כאבי בטן ושרירים.
Tibolone, Raloxifene
תכשירים השייכים לקבוצת Selective Estrogen Receptor Modulators (SERM), הפועלים כמו תכשירי האסטרוגן HRT אך אינם אמורים להגדיל את הסיכון לחלות בסרטן השד כפי שקורה בטיפול עם אסטרוגן מלאכותי. תופעות הלוואי כוללות עלייה בקרישיות הדם ולעתים גלי חום.
Calcitonin
קלציטונין הנו הורמון טבעי שלא שייך לקבוצת הורמוני המין, אלא מעורב בבקרת הסידן ובמטבוליזם העצם. התכשירים המכילים קלציטונין מופקים באופן סינתטי מדג הסלמון וניתנים בזריקות (הגורמות לתופעות אלרגיות) ובספריי לאף, הנוח יותר (תופעות לוואי מדווחת – נזלת).
מידע נוסף
.jpg)
